(נכתב עבור מין מסויים ותקף לשני המינים)

​

אתם מכירים את זה שרבתם ואתם מרגישים עדיין את הכעס בבית החזה ולא רוצים לראות אף אחד, ואז הוא בא ומחבק. מה הוא חושב לעצמו? חודר לי לספייס.

או מכירים את זה שרבתם וקשה לך שבת הזוג לא מדברת איתך, ואתה רוצה כבר להשלים. אתה בא כדי להתפייס, והיא הודפת אותך? ואתה שואל את עצמך, למה תמיד האחריות להשלים היא עלי? מה, היא לא רוצה להשלים היא לא רוצה לדבר על דברים?

 

ומי צודק?

​

התשובה שכולם צודקים. כל אחד מבני הזוג מגיע עם דפוסים מסוימים שנצרבו בו מילדות ודרך קשרים קודמים. דפוסים וצרכים של הבן אדם בזמן ואחרי ריב או קונפליקט.

ישנם אנשים שאוהבים להתווכח בקרבה אחד לשני ואפילו בחיבוק. ישנם אנשים שצריכים מרחק ולא יכולים להיות במגע. ישנם אנשים שמרימים את הקול וכאלה ששותקים. ישנם אנשים שאחרי ריב מיד רוצים להשלים ואנשים שצריכים זמן מסוים להיות במרחק ולהירגע לבד.

כל אחד מבני הזוג מגיע עם דפוס מסוים. אין דפוס יותר או פחות טוב. אלו פשוט דפוסים שונים. לעיתים יש התאמה בדפוסים ואז ההתנהלות בקונפליקט יותר פשוטה. ולפעמים יש אי התאמה וזה יכול להיות מקור לקונפליקט על הקונפליקט ולהעצים את הריב ולהרחיק עוד יותר בין בני הזוג. זה קורה כאשר אחד מבני הזוג נפגע שהשני לא עונה על הצורך שלו בזמן ואחרי הקונפליקט, ומפרש את הפער כמשהו נגדו. למשל אם הצורך של אחד מבני הזוג היה צורך במרחק, והשני חודר לו לספייס, זה יכול להחוות כסוג של תוקפנות או אלימות, כאשר למעשה, בן הזוג רצה להתקרב ולהתפייס. וגם הצורך שלו של קרבה ופיוס לא נענה והוא מרגיש דחוי, פגוע, ולא אהוב, מיואש.

​

אז מה עושים?

​

אני מזמין אתכם לעשות שיחה, ולהכיר אחד את השנייה כאשר העניינים רגועים, ולהבין מה הצרכים של כל אחד מכם בזמן ולאחר קונפליקט.

וגם בזמן ולאחר הקונפליקט, אפשר לשאול. האם את/ה צריך מרחק עכשיו? מתי אפשר לגשת אליך? ומתוך ההבנה של הדפוסים, להבין פשוט שככה בני הזוג שלנו מנהלים קונפליקטים ויוצאים מהם. להשלים עם השוני, לדבר על צרכים, להתרגל לחיות עם השוני ולחזק את הדינמיקה החיובית שמתפתחת מהבנה והכלה אחד של השני.

ועם ההבנה גם יותר קל לפעמים להתגמש אחד כלפי השני מתוך אהבה.

​